אם נתבונן לרגע על התפתחות מושג הטרואר, הרי שהוא התפתח בעולם יין אחר ושונה מאוד מעולם היין המוכר לנו.
עולם בו המדע טרם נכנס לעומק הבנת התהליכים הבוטאניים, המיקרובילוגיים והכימיים שמתרחשים בכרם ביין.
עולם שלפני תחילת החקר, עולם בו האמינו שההתעוררות המאלו-לקטית בחביות בבוא האביב אינה פעילות חיידקית הקשורה בטמפרטורה אלא זוהי נפשו של היין, המחובר רוחנית לכרם, החש את האביב המתעורר ומתעורר יחד עימו.
אם להיות כנים, הטרואר נולד כשכל הכורמים לא ידעו באופן שווה לגדל כרם אלא לפי מסורותיהם, וכל הייננים לא ידעו באופן שווה כיצד לייצר יין אלא לפי מסורותיהם.
וכששיטות הגידול והעשייה היו כולם אחידים וכולם לא מושכלים באופן שווה, הרי שהמרכיב היחידי שיכול היה להתבלט וליצור היררכיה של איכות בין היינות, היה באמת הטרואר. אותו מרכיב ייחודי (שבזמנו גם היה מבודל לחלוטין), שהיה הכלי היחיד להגדיר איכות.
אבל יום אחד (ומעשה שהיה וכך היה) נכנס מר רוברט מונדבי בשערי אוניברסיטת קליפורניה שבדיוויס והציע לחוקרים ללוות ולהבין את התהליכים ביין שקורים אצלו ביקב.
ובכניסתו זו לאקדמיה, הוא למעשה סגר דלת של תקופת הכורמות והייננות המסורתיים ופתח דלת לעידן חדש של עולם היין המדעי. ואל ידידינו הטרואר שעד כה עמד לבדו על במת האיכות, התחילו להתגנב עוד ועוד (ועוד ועוד) שחקנים.
שחקנים מעט בעייתיים יש לומר. כי אם אוהבי היין היו מאוהבים בטוהר הטרואריסטי של היין וביכולתו לבטא מקום ושנה, הרי שלמשוואה נכנס פתאום הגורם האנושי, המתכונאי, והתחיל להפריע לכל הטוהר הזה. וכמובן שהרומנטיקה לא ויתרה כל כך בקלות על בכורתה.
עד היום, המושג winemaker מקומם ומבוטל בקרב אנשי היין בארצות היין המסורתיות. הם בכלל רק technical director.
הם רק מארגנים את העניינים הטכניים. ומי ממשיך לעשות את היין? הטרואר כמובן. בכבודו ובעצמו.
אך בימינו, בעולם היין המחקרי, קולו של הטרואר כבר לא נישא לבדו.
הוא כבר שר במקהלה עם הרבה מאוד קולות נוספים. ולכן ננסה בהמשך לבחון האם, ועד כמה, ניתן בכלל לזהות היום את הקול הייחודי של מר טרואר ואמא אדמה.
