הדיסוננס עליו הצבענו בפעם הקודמת, בין ההשפעה הדרמטית והבלתי נמנעת של הכורם והיצרן, ובין ההשפעה החמקמקה של אזור הגידול, ברור למדיי לכל מי שיאות להתבונן בכך ביושרה בסיסית. אך אם זו המציאות, איך נגדיר טרואר? נמצאו לכך שני התייחסויות שונות. נתייחס אליהם, כמו גם לבעיות שהן מציבות.
מצד אחד, נפגוש גישה מרחיבה, הפותרת את הדיסוננס בכך שתגדיר את האדם כחלק מהטרואר. שהרי "טרואר" הוא סך ההשפעות הסביבתיות על הגפן. והאדם הרי הוא מהסביבה והוא משפיע על הגפן. נמצא שהוא חלק מסך ההשפעות, או במילים אחרות, הוא חלק מהטרואר. טיעון לוגי סך הכול. הבעיה המהותית היא שזו הגדרה מאוד מרחיבה של המושג. הרחבה עד כדי עיוות הכוונה המקורית של המושג. שכן אם האדם והשפעותיו הם חלק מההגדרה, נמצא עצמינו בדיון סמנטי עם טעונים אמורפיים במובהק, שהטרואר מתבטא באמצעות המגדל/היינן שרוצה לכבד את הטרואר, המגדל/היינן שדוגל בהתערבות מינימאלית. והגדרה היכן בדיוק עובר הקו בין ההשפעה הדרמטית הבלתי נמנעת, ובין ההשפעה שאינה מינימאלית ומכבדת, היא הגדרה שאינה קיימת. ונותרנו הן עם עיוות מהותי למושג ה"קרקע" הגלום בטרואר, והן עם הפרדה לא מוגדרת, רומנטית, ובמקרים רבים מוכוונת שיווק, של הפרדה מלאכותית בין סוגי התערבויות.
מאידך, נמצא הגדרה של ה-OIV (ותודה לצליל! שהעביר לי את המסמך. מצורף בזה), שבעקבות הדיסוננס עם ההשפעה האנושית הבלתי נמנעת, הגיעה להגדרה מצמצמת. בהגדרה האדם הפרטי אינו חלק מהטרואר, אלא הידע המצטבר והמסורות המקומיות באזור מוגדר, שיוצרים מובהקות בתוצאה. בסך הכל טיעון עם הגיון פנימי. אלא שהוא מצמצם שוב את מהות הקרקע, המקומיות, הגלומה ב"טרואר". אם נגדל שנין בלאן על המוזל, או ריזלינג על הלואר, כבר לא תהיה השפעת אזור הגידול על היין? במהות, היא תהיה שם בתוצאה, גם אם אין מספיק נקודות ייחוס כדי להבין זאת. כלומר זו הגדרה נוחה, אך רחוקה מהמהות המושגית. ואיך נתייחס לטרואר בהגדרה זו כאשר בפועל שיטות הגידול הן בתנועה ואינן מייצגות את הידע המצטבר, אלא רצון/צורך להתאים למגמות שוק, כמו ההבשלות הגבוהות אליהן עברו יצרנים רבים באזורים כמו בורדו ושאטונף דו פאפ? האם הסגנון החדש והשונה מהמסורת עדיין מייצג טרואר? או שהשינוי בשיטות הגידול החריגו אותו מהידע המקומי המצטבר והתוצאה (שפעם) הייתה מובהקת למקום? היכן עובר הקו?
ולענ"ד הסיפור יותר מורכב. אך על כך בפעם נוספת.
